החזרה למוטב / או. הנרי

ג'ימי וָאלֶנְטַיְין היה שודד בנקים מצליח, מומחה באמנותו! ואולם, יום אחד נתפס ג'ימי בעת ביצוע שוד ונכלא. לאחר שהשתחרר מבית הסוהר, חזר ג'ימי לביתו במטרה לחדש את מעלליו…

דבר לא השתנה בחדר מאז עזב את המקום. על הרצפה היה מוטל עדיין הכפתור, שנקרע מצווארון מעילו של בֶּן פרייס, הבלש המהולל, שעה שהוא וחבריו גברו על ג'ימי ואסרוהו.

ג'ימי הוציא את המיטה המתקפלת, דחף לוח קבוע בקיר, ומשך החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתחהּ, והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח (אצות הברית) כולו. הייתה זו מערכת מושלמת, עשויה פלדה שעוּבּדָה בצורה מיוחדת, וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים וּמֶלְחָצַיִם, נוסף על שניים או שלושה חידושים, פרי המצאתו של ג'ימי בכבודו ובעצמו, ואשר עליהם הייתה גאוותו  […]

שבוע לאחר שחרורו של וָאלֶנְטַיְין נערכה בריצְ'מוֹנד, (שבמדינת) אינדיאנה, פריצת־קופה (פריצת כספת) חדה וחלקה, מבלי להותיר כל עקבות שיוליכו אל מְבַצֵּע הפשע  […]

כעבור שבועיים נפרצה בלוֹגַנְסְפּוֹרְט קופה מעולה, מן הסוג המשובח ביותר. היא נפתחה כמו גבינה ונשדדו מתוכה אלף וחמש מאות דולר […] העניין החל לעורר סקרנות בקרב הבלשים. כעבור זמן מה נעורה לחיים קופת בנק מיושנת בג'פרסון סיטי, ופלטה מתוכה שטרות בנקאיים בסך חמשת אלפים דולר.

האבידות הגיעו לממדים כאלה, שבּן פרייס וחולייתו נאלצו להיכנס לפעולה. על ידי השוואת הסימנים, הבחינו הבלשים כי קיים דמיון מפתיע בשיטות הפריצה. בן פרייס גילה את עקבות הגניבה וציין: "כאן ניכרת ידו של הברנש ג'ים ואלנטיין. הוא נכנס לעסקים. רְאו את השיטה, שבאמצעותה הוּצאה ידית המנעול בקלות, כמו צנון הנעקר במזג־אוויר טחוּב (לח). רק בידו מצויים המכשירים המסוגלים לבצע זאת […] כן, אני משער, שאנחנו מחפשים את מר ואלנטיין […]".

יום אחד הזדמן ג'ימי לעיר קטנה, פגש שם באקראי באֲנַבֵּל אָדַמְס, בִּתו של מנהל הבנק המקומי, והתאהב בה. ברצונו הָעַז לרכוש את לִבּה, הוא נשאר להתגורר באותה העיר

והציג את עצמו בשם בדוי – ראלף סְפֶּנְסֶר. בשם זה פתח חנות נעליים והצליח להכיר את אנבל…

כתום שנה, היה מצבו של מר ראלף סְפֶּנְסֶר כדלקמן: הוא רכש את יראת הכבוד של הקהילה, חנותו שגשגה, וארוסתו, אֲנַבֶּל, עמדה להינשא לו כעבור שבועיים. מר אָדַמְס, הבנקאי השקדן הטיפוסי לערי השדה, העריך את ספנסר. אנבל התגאתה בו, כשם שאהבתהו. הוא התארח בבית משפחת אדמס, ובבית אחותה הנשואה של אנבל, כאילו היה בן משפחה מימים ימימה.

ג'ימי־ ראלף כתב מכתב לאחד מחבריו הוותיקים, בישר לו שהחליט לבחור בדרך הישר, ושהוא רוצה למסור לו את הכלים ששימשו אותו פעם, לפריצת כספות. ביום שבו עמד למסור את הכלים, הלך קודם לבנק עם משפחתה של אֲנַבֵּל כדי לראות את הכספת החדשה שבה התגאה אביה, מר אדמס מנהל הבנק. בידיו, הייתה המזוודה ובה כלי הפריצה שעמד למסור. בין בני המשפחה הנוכחים, היו גם אחותה של אנבל ושתי בנותיה הקטנות אָגָתָה ומֵיי. מר אדמס הציג להם בגאווה את הכספת החדשה והראה להם כיצד היא פועלת. אל הבנק הגיע גם הבלש בּן פרייס שעלה על עקבותיו של ג'ימי־ראלף ותִכנן לתפוס אותו. הוא עמד בחוץ והתבונן במה שהתרחש בתוך הבנק…

לפתע, נשמעה צווחה מפי אחת הנשים, ומהומה גדולה פרצה במקום. בעת שכל המבוגרים עסקו בענייניהם, הכניסה מיי, הילדה בת התשע, תוך כדי משחק, את אָגָתָה (בת החמש) לתוך הקופה ונעלה בעדה את הדלת. היא הבריגה את המוטות וסובבה את ידית המערכת, בּחַקּוֹתָהּ את פעולתו הקודמת של מר אדמס. הבנקאי הקשיש הזדרז לתפוס את הידית, ומשך בה שעה קלה. "הדלת אינה יכולה להיפתח!" נאנק. "השעון לא כּוּוָּן והמערכת

לא סוּדרה".

אִמה של אגתה צווחה כאחוזת טירוף.

"ששש…" אמר מר אדמס, מרים את ידו הרועדת. "שִתקו כולם לרגע. אגתה!" קרא בקול רם, ככל שיכול. "הקשיבי לי". בדממה הקצרה שהשׂתררה לאחר מכן, יכלו כולם לשמוע את צליל קולה הרחוק של הפעוטה, שהחלה לצעוק בפראות, מחמת הפחד האיום שתקפהּ בתוך הקופה האפֵלה. "ילדתי היקרה!" יללה האם. "היא תמות מפחד! פיתחו את הדלת! או, שיברו אותה! אתם גברים, האינכם יכולים לעשות מאומה?"

"האדם הקרוב ביותר, המסוגל לפתוח את הקופה, נמצא בליטֶל־רוֹק (עיר אחרת)", אמר מר אדמס בקול רועד.

"אלוהים אדירים! ספנסר, מה נעשה? הפעוטה הזאת – היא לא תחזיק מעמד זמן רב בפנים. אין שם די אוויר. ומלבד זאת, היא תקבל הלם מחמת הפחד בלבד".

אִמה של אגתה, עתה מבוהלת עד אימה, הלמה על דלת הקופה בידיה. בתוך המבוכה הכללית, הציע מישהו להשתמש בדינמיט. אנבל פנתה אל ג'ימי כשעיניה הגדולות מלאות אימה. אך עדיין אין בהם ייאוש  […]

"אינך יכול לעשות משהו, ראלף? נסֵה בבקשה!"

הוא הסתכל בה, וחיוך רך ומוזר ריחף על שפתיו ובעיניו המפוכחות  […][ג'ימי] הסיר את מעילו, והפשיל את שרוולי כּוּתנתו. באותה פעולה נָמוֹג ראלף ספנסר וג'ימי ואלנטיין תפס את מקומו. 

"התרחקו מהדלת, כולכם", פקד קצרות.

הוא הניח את מזוודתו על השולחן, ופתחה לרווחה. מאותו רגע ואילך, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של איש מהצופים. הוא הניח, בזריזות ובקפדנות, את מכשיריו המוזרים והמבריקים, תוך כדי שריקה חרישית, כשם שנהג לעשות תמיד במלאכתו.

האחרים התבוננו בו, כאחוזים בחבלי קסם, שקטים וחסרי תנועה. כעבור רגע, חדר מקדחו של ג'ימי, בקלות רבה, אל תוך דלת הפלדה. מקץ עשר דקות, שיא המהירות בקריירה שלו כפורץ, השליך לאחוריו את המנעולים והמקדחים ופתח את הדלת.

אגתה – בעילפון כמעט, אך בריאה ושלמה – נאספה בזרועות אמה.

ג'ימי ואלנטיין לבש את מעילו, חלף ליד הסבכה (המחיצה) ופסע אל הדלת החיצונית. בצאתו, נדמה לו כי שמע קול רחוק, קול שהיה מוכר לו משכבר הימים: "ראלף!" אך הוא לא נעצר אף לרגע. בפתח עמד בדרכו אדם גדל־מידות.

"הלו, בֶּן" אמר ג'ימי, בעודו מחייך את חיוכו המוזר. "סוף סוף תפסת אותי, האין זאת? אם כן, בוא נזוז, אין לי מה להפסיד".

ואז נהג בן פרייס באורח מוזר במקצת.

"חושבני שאתה טועה, מר ספנסר", אמר. "אינני סבור שאני מכיר אותך. מֶרְכַּבְתְּךָ מחכה לך, לא כן?"

ובן פרייס פנה לדרכו, ופסע במורד הרחוב.

(אוֹ הנרי, "החזרה למוטב", מתוך: החיים זה לא מה שאתה חושב, תרגום מאנגלית: מירון אוריאל ואיריס בורוכוב, הוצאת לדורי, תל אביב 1989 , עמ' 64 – 69 )