כוונה בתפילה

בתקופת המקרא היתה התפילה דרך לביטוי אישי ושיח פנימי עם האל. בתקופת המשנה נוצר נוסח תפילה קבוע. נוסח זה, בו נעשה שימוש עד היום, לצד הלכות המגדירות זמני תפילה קבועים, מחזק את הפן של המחויבות בקשר מול אלוהים והמסגרת הקהילתית בה מתקיימת התפילה. אך לצד זה, קיימת סכנה בתפילה ריטואלית ושגרתית שתהפך להיות אוטומטית ותאמר ללא כוונה פנימית. לכן, לצד המחוייבות ההלכתית לנוסח התפילה וזמניה, קבעו חכמים שיש צורך גם בכוונה בתפילה.

במאמר רבי אליעזר במשנה "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", מוצגת בפנינו הסתירה הפנימית והמתח בין קבע ותחנונים – כוונת הלב. רבי אליעזר טוען ששני אלה לא יכולים ללכת ביחד.  כפי שידוע מעצם קיום הסידור עם תפילות מנוסחות להלכה לא נפסק  כמותו וכן נקבע נוסח קבוע וזמנים קבועים לתפילה על אף שהחכמים האחרים לא זלזלו בחשיבות הכוונה. הם הבינו שללא נוסח יאבדו מאפיינים חשובים אחרים של התפילה (התפילה המשותפת, בקשה על נושאים לאומיים ועוד).

באמירה ש"תפילה בלא כוונה היא כגוף ללא נשמה" נרמז שמה שמעניק לתפילה את החיות שלה והופך אותה לאמצעי חיבור לאלוהים, היא הכוונה. 

חכמים ופרשנים הסבירו שכוונה בתפילה משמעה הסרת מחשבות שאינן קשורות לתפילה קודם התפילה: "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד', הלכה טז), מודעות ונוכחות בתפילה כך שהאדם מכוון את ליבו לשוחח עם האל: "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לא, ע"א), ומחשבה על המילים הנאמרות בזמן אמירתן בתפילה:  "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף א'). כמו כן, התפילה כוללת מימד של תחנונים – כבן המבקש מאביו את צרכיו, או עני המבקש נדבה.